קלאוזנר נ' "קרן אור" פרוייקטים לתאורה בע"מ

פסק דין

1.בתאריך 11/4/10 רכש התובע מהנתבעת שולחן נחושת ומנורת שולחן מנחושת (להלן: "המנורה") ושילם בתמורה סכום כולל של 3,000 ₪.

שני הפריטים הנ"ל נרכשו מ"פינת המבצעים" שקיימת בחנות של הנתבעת.

מספר ימים לאחר הרכישה, עת הגיע התובע לחנות של הנתבעת על מנת לקבל את שני הפריטים הנ"ל, התברר כי כיסוי הזכוכית של המנורה נעלם/נשבר. לאחר שניסיונותיה של הנתבעת לאתר כיסוי זכוכית חליפי למנורה לא צלחו, הוצע לתובע לקבל כפיצוי זיכוי כספי בסך 600 ₪. התובע סירב להצעה זו, שנראתה לו מגוחכת והגיש את התביעה שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של 3,000 ₪.

2.הדיון בתובענה נקבע ליום 24/11/13. ההזמנה לדין + העתק כתב התביעה נמסרו לנתבעת ביום 18/6/13.

בתאריך 3/7/13 הגישה הנתבעת בקשה למתן אורכה להגשת כתב ההגנה וניתנה לה אורכה של 30 יום.

בתאריך 7/8/13 הוגשה בקשה נוספת למתן אורכה להגשת כתב ההגנה וניתנה לה אורכה עד 25/8/13.

בתאריך 1/10/13 הגיש התובע בקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה, זאת מאחר שעד לאותו מועד לא הוגש כתב ההגנה, למרות האורכות שניתנו.

בתאריך 5/10/13 ניתן פס"ד (שבטעות הוכתר בכותרת "החלטה"), בהעדר הגנה. על פי פסק הדין חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,100 ₪ + הוצאות בסך 500 ₪.

3.בפניי בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין, שהוגשה ביום – 21/10/13. כאן המקום לציין כי לאחר שהתברר שהבקשה הוגשה באיחור של יום, הוגשה ביום 26/11/13 בקשה להארכת מועד וביום 3/12/13 נעתרתי לבקשה, בכפוף לכך שהנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסך 500 ₪. לאחר שהסכום הנ"ל הופקד על ידי הנתבעת בקופת ביהמ"ש, התקיים ביום 26/1/14 דיון בבקשה לביטול פסק הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהגיש התובע ושמעתי את הצדדים, אני מחליט, לפנים משורת הדין, להיעתר לבקשה ולבטל את פסק הדין, לאחר שנוכחתי לדעת כי לנתבעת הגנה חלקית כנגד התובענה, וליתן פסק דין חדש.

4.בישיבת יום 26/1/14 שמעתי את הצדדים גם לגופה של התובענה.

מכתבי הטענות ומדברי הצדדים עולה כי למעשה אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעת חייבת לפצות את התובע על כי בסופו של יום לא סיפקה לתובע את כיסוי הזכוכית של המנורה ובכך נמנע מהתובע לעשות שימוש במנורה.

בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת מחיר המנורה. כאמור, רכש התובע שני פריטים בעלות כוללת של 3,000 ₪. בקבלה שנמסרה לתובע, אין פרוט של העלות של כל פריט בנפרד.

לטענת התובע , מחיר המנורה היה 1,500 ₪. לטענת הנתבעת, מחירה היה 500 ₪ בלבד. אני קובע כי אף אחת מהטענות הנ"ל לא הוכחה וכי בפועל לא סוכם מחיר נפרד לכל פריט ופריט. לכן שומה עלי להעריך את מחיר המנורה.

כאמור, רכש התובע שני פריטים במחיר כולל של 3,000 ₪. אין ספק בעיני שעלות השולחן גבוהה מעלות המנורה. אין חולקין כי מחיר המנורה, לפני ההנחה שניתנה בשל היותה פריט שנמכר ב"פינת המבצעים", היה 1,666 ₪. בנסיבות המקרה ולאור העובדה שאין חולקין כי ברכישה מ"פינת המבצעים" מקבלים הנחה משמעותית, אני מעריך את עלות המנורה בסכום של 1,000 ₪.

בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו, בנוסף לעלות המנורה, גם סך של 600 ₪ "הוצאות של ייעוץ משפטי". מדברי התובע בישיבת יום 26/1/14 עולה כי פנה לעורך דין על מנת שיכתוב לו מכתב דרישה לנתבעת וכי לא פנה באופן אישי לנתבעת משום שפחד מהבעלים של הנתבעת, שאיים עליו, לטענתו, כי ישבור לו את פיקות הברכיים. אני סבור שלא היתה כל הצדקה לפנות לעורך דין, בטרם פנה התובע בעצמו, במכתב, וסורב. לכן אין התובע זכאי להחזר הסכום ששילם לעורך הדין.

5.סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/4/10 (מועד התשלום עבור המנורה) ועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 600 ₪ (זאת בנוסף להוצאות בהן חויבה על פי ההחלטה מיום 3/12/13). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.